דמות היהודי מופיעה בספרות העולם פעמים רבות. עם זאת, לא רבות נכתב על נושא זה. אמנם קיימים מחקרים העוסקים בדרכי עיצובו של היהודי ביצירות כאלה ואחרות, אך עדיין לא נכתב מחקר השוואתי בין שתי ספרויות שונות. מחקר השוואתי כזה חשוב במיוחד מבחינה ספרותית, כמובן, אך גם מכמה בחינות נוספות כגון מבחינה מיתית, אסתטית, היסטורית, פילוסופית ודתית.

דמות היהודי, המופיעה ביצירות ספרות רבות משפיעה על דרך עיצוב העלילה ועל דרך עיצובה של הדמות הראשית בה. בלעדי מחקר כזה לא ניתן להעריך את הספרות העולמית וקשה למצות את הפרשנות הרב גונית של יצירות מופת מכל העולם.

בתרבויות רבות קיימת התייחסות רבה לדמות היהודי, לא כל שכן בספרות אירופה ומזרח אירופה, שם נוכחות היהודים הייתה מורגשת מאוד. עם כל זאת, ההתייחסות לדמות היהודי הייתה שונה, וראייתו הייתה שונה בתרבויות שונות. אמנם על פי רוב הוא מוצג בצורה שלילית אבל יחד עם זאת ישנם גוונים וגוני גוונים גם בקשת ההתייחסויות לדמות היהודי. כך, לדוגמא, דמות היהודי שונה בספרות הרוסית מן הספרות הגרמנית. בשעה שבספרות הרוסית דמותו פשוטה וריאליסטית יותר, בהתאם לאופייה של ספרות זו כשלעצמה, הרי בספרות הגרמנית דמות זו מעמיקה יותר מבחינת העיצוב הפסיכולוגי ומורכבת יותר מבחינת עיצוב דמות הגיבור.

דמות היהודי הייתה חשובה מאוד בספרות הגרמנית, דבר שרואים בעליל בספרותה ובתולדותיה של גרמניה במאה העשרים. במאה העשרים קיימת התייחסות אינטנסיבית מאוד לדמותו של היהודי בכל הפלגים של התרבות הגרמנית, גם אם זו התייחסות של שנאה, קנאה, דחייה וחרדה מפניו. במקביל, בספרות המזרח אירופאית - הרוסית, אנו רואים התייחסות שונה מאוד לדמות היהודי ולו גם בתוקף הפער בין התרבות הפראבוסלאבית הרוסית לקאתולית המרכז אירופאית.

דמות היהודי הרוסי היא אומנם בעלת מידות ותכונות הדומות לאלה של היהודי ממרכז אירופה, אך יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מן ההבדלים הגדולים שביניהם, המזמינים התייחסות ופרשנות יסודית וכבדת משקל.

למן הברית החדשה, דרך ימי הביניים, משייקספיר ועד תקופת השואה, דמות היהודי משפיעה על עיצוב העלילה. אנו רואים דמויות של יהודים גם מבחינה היסטורית וגם מבחינת הפריסה שלהן מן הספרות הספרדית ועד הספרות הרוסית.

דמותו של היהודי משפיעה השפעה מכרעת על מהלכיה ועל התפתחותה של הדמות הראשית, גם אם אינה הגיבור הראשי בעלילה.

דמותו של שיילוק ב״הסוחר מונציה״ לשייקספיר, לדוגמא, מצטיירת כדמות קומית, נלעגת ומגוחכת. אולם שיילוק איננו דמות מוקיונית בלבד, אלא הוא מגלם בעת ובעונה אחת גם דמות שטנית. בקהל הצופים והקוראים במחזה מעוררת דמות זו רושם של שאט נפש, בוז ודחייה על שום היותה תאבת בצע וממון כמו גם על שום נקמנותה ותביעתה הכפייתית

לקבל את ליטרת הבשר מן הלווה.

לאון פויכטוונגר, ביצירותיו השונות, עיצב דמויות רבות של יהודים. היהודים ביצירותיו, מעוצבים על פי רוב באופן אוהד וחיובי. עם זאת לא ניתן להתעלם מתכונות מסוימות שמאפיינות את דמויות היהודים ביצירותיו, ביניהן גם כאלה המעוררות סלידה וגינוי.

דמותו של היהודי זיס ב״היהודי זיס״ לפויכטוונגר מתוארת אף היא על רקע חיבתה וקרבתה לממון ולאוצר המדינה ומעוררת בקורא אנטאגוניזם על היותה יהירה ומעדיפה את הנאות החושים על פני כל הנאה רוחנית מכל סוג שהוא ואף קנאה ושנאה על שום תכונות אלו. זוהי דמות, אשר מצאה את הדרך להיות מקורבת לשליט באמצעות חנופה והשגת עבורו כל הדברים אותם הוא אהב: כסף, נשים ואורוות. היהודי זיס הטיל מסים כבדים, חובת גיוס ואיסור על נישואים עד גיל עשרים וחמש. בצורה זו הצליח זיס להתברג לכל פינה, עד שהפך, למעשה, לשליט האמיתי, אותו שנאו כולם, אך מאחר ונזקקו לו, חיזרו לפתחו.

רוברט כהן, אחת מדמויות המשנה שיצר המינגווי ברומן ״וזרח השמש״ מוצג כדמות רכרוכית, חסרת ביטחון וחסרת חוט שדרה. התכונות האנושיות הקיימות בו כמו רגישות, עדינות והומניות עומדות לו לרועץ בחברה בה הוא נמצא. כשרונו, חכמתו, מוסריותו ונימוסיו מוצגים ביצירה באופן מאוד אירוני. הוא אינו יודע להעריך נכונה מצבים ולא מתפקד כגבר מבחינה מינית.

במרכז הרומן של אלבר כהן ״אוכלמסמרים״ עומד פנחס, הידוע בכינויו ״אוכלמסמרים״. זוהי דמות חמדנית, זללנית ובעלת מראה כחוש, גרמי, מזוהם ומטונף. הוא קשור קשר הדוק לקרובי משפחתו התמהוניים המוצגים גם בסביבתם הטבעית, בגטו היהודי של קפלוניה בארצם. המספר מצייר את דמויותיהם בקווים קריקטוריים, ומשווה להם צורה נלעגת.

הם שלומיאלים המרבים להג, נתפסים לרמאות ותאוותנים, השוקדים על תחבולות שונות ומסוגלים להגות ולבצע כל מעשה בלתי צפוי.

דמותו של היהודי רוטשילד בסיפור הקצר של צ׳כוב ״כינורו של רוטשילד״ היא דמות רגשנית, פחדנית ורכרוכית בעלת מראה גרמי, כחוש ומעוות. גיבור היצירה, יעקב, מתעב אותה לאורך כל חייו ורק לקראת מותו, על ערש דווי מחליט להוריש לה את אוצרו היחיד על אדמות, את כינורו, כאות לכפרה על התנהגותו הבזויה כלפיו.

גינדרמן, גיבור יצירתו של אמיל זולא, ״הכסף״ הוא בנקאי יהודי, אדם מחושב וקר רוח, שאין לו בעולמו דבר מלבד הרצון לצבור הון ולגבור על מתחרהו הלא-יהודי, סאקאר. מאחורי האיפוק וקור הרוח של גינדרמן מסתתרים כוחות חזקים ואפלים. הבנקאי היהודי חורש את מזימותיו בסתרים בדומה לגזלן קר, המשחר לטרפו במארב. גם ביצירותיו של דוסטוייבסקי, ובמיוחד ביצירותיו המאוחרות, נפגוש בתיאור לא אוהד שליהודים. ביצירותיו המאוחרות דוסטוייבסקי מציג את דמות היהודי כסמל למחלה הרוחנית המתפשטת ברחבי אירופה ורוסיה. את דמותו של איסאי פומיץ׳ מ״רשימות מבית המוות״ ניתן לאפיין כקריקטורה המבוססת על הגחכה של דמות זו. מראהו כחוש ולבן עור ומדומה על ידי המספר לעוף מרוט. הוא מנצל את זמנו בבית הכלא לעשיית רווחים על ידי מתן הלוואות בריבית לאסירים אחרים. עבור שאר הדמויות ביצירה הוא מהווה מקור לשעשוע ולצחוק. במיוחד מושמים ללעג מנהגי יום השישי שלו כמו גם מנהגיו בזמן התפילה. ב״החטא ועונשו״, רומן מאוחר יותר של דוסטוייבסקי, מופיעה, לקצרה, דמות מזדמנת של יהודי. הופעת היהודי הכבאי בסצינת התאבדות של סווידריגאילוב, היא סצינה סמלנית מיסודה,שבאה לשרת את התיאוריה הדתית של דוסטוייבסקי ובאה לסמל את היהודי הנצחי, הצופה במותו של סווידריגאילוב וקיומו הנצחי מאיים על קיומו של האדם הרוסי.

​

במחקר זה בחרתי להתמקד בדרכי עיצובן של שתי דמויות של יהודים בשתי יצירות שנכתבו על ידי יוצרים שונים בתחילת המאה ה-19. האחת היא יצירתו של הסופר הרוסי ניקולאי ואסילייביץ׳ גוגול, ״טאראס בולבה״, והשניה היא יצירתו של הסופר והמשורר הגרמני היינריך היינה, ״הרב מבכרך״.

את הנובלה ״טאראס בולבה״ פרסם גוגול, לראשונה, בשנת 1835 בקובץ הנובלות ״מירגורוד״. בשנת 1842 הוציא גוגול מהדורה נרחבת של נובלה זו, בה הוכנסו מספר שינויים. מהדורה זו, של שנת 1842, תורגמה לעברית על ידי זאב נמירי.

היינה החל כותב את ״הרב מבכרך״ בשנת 1824 ורק בשנת 1840, בעקבות עלילת דמשק פרסם קטע ממנו. לטענת היינה שאר כתב היד נשרף. פרגמנט זה תורגם לעברית על ידי י. אילוני. בספר זה מובא תרגומו של יעקב הורוביץ.

אומנם בשתי היצירות מופיעים היהודים שבהן באופן המוכר מיצירות ספרות רבות אחרות מכל רחבי העולם כגון היהודי הערמומי, הפיקח והממולח ומעל לכל כסמל ליהודי הנצחי השורד בתנאים בלתי אפשריים ומצליח בכך לשמור על גחלת קיומו של העם היהודי כולו, אך עדיין קשה להתעלם מן ההבדלים הרבים בין שתי דמויות אלה, הנובעים מדרכי עיצובן

השונות. ב״טאראס בולבה״ מעצב גוגול דמות משנה של יהודי בהתאם לטופוס שרווח בספרות הרוסית של תחילת המאה ה-19 (ואשר, במידה רבה הוא היה אחראי לו): היהודי כמקור לגיחוך, בוז, שאט נפש ודחייה. זוהי דמות המעוצבת כרודפת בצע וממון, ערמומית, בוגדנית ומעל לכל כאויב לאדם הרוסי. לעומת זאת היינה, ב״הרב מבכרך״, מעצב דמות ראשית של יהודי, ש״למרות״ כל ה״תכונות היהודיות״ הקיימות בו, התנהגותו מצטיירת כדוגמא ומופת להתנהגות לפיה צריך כל אדם לכלכל את מעשיו.

​

מחקר זה יתמקד בדרכים השונות בהם משתמשים שני היוצרים, היינה וגוגול לשם עיצוב דמויות היהודים ביצירותיהם ״הרב מבכרך״ להיינה ו״טאראס בולבה״ לגוגול.

״אמצעי האפיון״ הם כל אותם הצירופים הלשוניים המצויים ביצירה מספרת, בין במרוכז ובין במפוזר, הבונים את אופייה של הדמות כולה או תכונה בודדת או כמה תכונות שבאופי זה, כמו גם הצירופים המחזקים את שנבנה כבר קודם לכן באופנים אחרים. לכינוי ״אמצעי אפיון״ ראויה תופעה המלמדת בהקשרה המסוים דבר של ממש על אופי הדמות ועל תכונותיה השונות. כמו כן יתמקד מחקר זה בחקירתם של מיתוסים שונים, הן עבריים והן נוצריים והוכחת הקשר הקיים בין הופעתם של ארכיטיפים ומיתוסים קדומים ביצירות הנידונות לבין עיצובן של דמויות היהודים בשתי היצירות. המיתוס הוא ״סיפור״ המשמש את יוצריו בהגדרת הזהות העצמית והבנת מקומם ותפקודם ביקום. זוהי יצירה חד פעמית, ספונטנית. במחקר החדש מודגשים יותר העניינים העקרוניים הקשורים בדרכי ההבעה וההכרה, הבאים לידי ביטוי

ביצירה המיתית ופחות התפיסה המצמצמת את שיוכו של המיתוס לעולם הבדיות.

סיפור הקיום היהודי בתוך תולדות העולם איננו רק חידה היסטורית או חברתית או תיאולוגית, אלא גם חידה פילוסופית, שהוכרה ככזאת ברגע שההיסטוריה עלתה על שולחנם של פילוסופים. ברגע שההיסטוריה הוכרה כמהלך מתפתח בעל משמעות פנימית שניתן לפענח את קוויה הגדולים בעזרת התבונה הפילוסופית, הפכה גם היהדות לבעיה פילוסופית. לדמות הספרותית פנים רבות. עם זאת קשה להתעלם מן העובדה שמרכיב כה מרכזי כמו הדמות בסיפורת זכה למחקרים כה מעטים ולרוב בלתי ממצים. לעומת הדיונים הרבים ביסודות כגון ״עלילה״, ״נקודת תצפית״, ״רקע״ וכדומה, מצומצמים הדיונים בדמות הסיפורית. הביקורת והמחקר ממקדים את עניינם בתחומים תמאטיים טהורים שמתייחסים לדמות הסיפורית כאל גילומו המדוייק של האדם הלא ספרותי. היא מתארת ומנתחת את מעמדו הנפשי, החברתי והמוסרי על פי תפיסתה הפסיכולוגית ועל פי מדעים חברתיים אחרים ולא במעמדו ובתפקידיו האמנותיים ביצירה עצמה.

גם אסכולות הפורמאליזם הרוסי והסטרוקטורליזם הצרפתי נהגו זלזול במרכיב הדמות הסיפורית וקיבלו בצורה קיצונית את טענתו הזהירה של אריסטו בדבר מישניותה של הדמות במחזה לעומת העלילה. הגישות הפורמאליסטיות – אסתטיות הפנו את מרכז תשומת הלב למהותה הצורנית של היצירה וסילקו את ידן כמעט לחלוטין מן הדמות הסיפורית או דנו בה רק כבדרך אגב. הדמות הספרותית שואבת את תכונותיה ומאפייניה מן הדמות המציאותית. מתוך הנחה זו עולה שהדיון בדמות הסיפורית אינו יכול שלא להסתייע באבחנות פסיכולוגיות שונות. התיאוריה של הדמות חייבת להיעזר במדעים השכנים המתחייבים מן הנושא שלה בלא שתגלוש לעיסוק ולעיון שמדעים אלה ייטיבו לבצע ממנה.

הסופר היוצר דמות אדם בדויה אינו מחקה דיוקן אנושי, כי אם קונסטרוקציה פסיכולוגית של אופי נתון, כלומר בודה אדם על פי הנחות פסיכולוגיות מסוימות, אף על פי שלעתים אינו מודע לכך. יש שהוא נוטל הנחות אלה מן הסביבה הרוחנית שלו ומתפיסותיהם של הוגי דעות, חוקרים, תיאולוגים ואף פסיכולוגים, שהפיצו את תורתם בימיו או בדורות שקדמו לו. יש גם שהוא מקים לעצמו מתוך אינטואיציה יוצרת מעין מסגרת חדשה של הנחות פסיכולוגיות ובונה על פיהן את הדמות המיוחדת או את כל הדמויות. קיומה של הדמות הסיפורית מתמיד מעבר לתקופתה. על הקורא המבקש לממש את הדמות מוטל לשחזר את הדמות בהתאם לאותו החוק אשר סייע ללידתה. מאחר והדמות הסיפורית מחקה קונסטרוקציה פילוסופית ופסיכולוגית מסוימת, הרי שעל הקורא מוטל לשחזר קונסטרוקציה זו, גם אם עליו לגשר בין ניסיונו הפסיכולוגי המאוחר לבין התקופה הרחוקה ואמונותיה, שבצלן צמחה היצירה הנתונה. לעתים משוקעת תורה מסוימת של יוצר בדמות הסיפורית, בלא שיכריז על כך ובלא שיהיה מודע לתורה זו. על החוקר והקורא לגזור תפיסת דמות משוקעת זו מתוך מלאות יצירתו של הסופר. המעגל ההרמנויטי אינו נעצר לפני התיאוריה של הדמות וכדי שנוכל לממש דמות נתונה באורח מעמיק ומהימן עלינו להכיר את ההנחות השונות שאפשרו את גילומה המסוים.