לשונה האסתטית של בעלת הבית
__
קציעה עלון (מתוך קטלוג התערוכה ״ז׳קלין כהנוב: הלבנט כמשל")
1.
מנעד רחב של אמניות ואמנים משתתפים בתערוכה "הלבנט כמשל", המוקדשת לז'קלין כהנוב; נביאה שהרחיקה ראות בשרטטה עבור ישראל קוי מתאר חדשים ונכוחים, בהציבה סימני דרך מאירים למדינה הזו שלנו, הכושלת-בדרכה. דומה כי בנקודת זמן זו ממש הצופן המטא- היסטורי משתנה, מתרחב, מתפצל ומבקש להבנות את עצמו מחדש. המודלים ההסטוריוגרפיים והגיאולוגים הישנים כבר אינם הולמים, והצורך להמשיג מחדש את ישראל ולמנף אותה אל על מזדקר בחדות דוקרנית, צורמנית מאי פעם.
התערוכה מבקשת לנוע במהלך דו ראשי, ולייצר זרם חליפין בין התנועות השונות. מחד, לתפוס ולהבין את עבודתה של כהנוב במישור בלתי צפוי- במרחב הדעת האסתטי, ולשאול מחדש מה הוא המודוס בו יכולה וצריכה כהנוב להיות נוכחת כיום בתרבות הישראלית; מאידך, נשאלת השאלה כיצד הקריאה מבעד למסמני-העל "לבנטיניות" ו"כהנוב" משנים את זויות הראייה שלנו את היצירות הפלסטיות, והאם השתברות האור החדשה הזו, במקובץ, מצליחה להבקיע דרך חדשה.
מאחורי כל אחד מן האמנים המציגים ניצב גוף עבודות מרשים, שעבודתו המוצגת כאן היא אך בבחינת חוד אחד ממכלול רב מימדים. חלקן של היצירות הן בבחינת "קלאסיקה מודרנית", כדוגמת "שמחה גדולה הלילה" של נבט יצחק, וחלקן מוצגות זו הפעם הראשונה- "לאחותי" של זמירה פורן ציון, למשל. כל האמנים מתחברים בתמטיקת העומק שלהם למפגש הטעון בין חומרי המציאות בתוכה הם חיים ומתנועעים, לאתרי אסתטיקה שפורשת תולדות האמנות המערבית, לצומת הרוחש בין נקודת ההצלבה המיוחדת במינה בין תרבות אירופאית, ערבית ויהודית.
השימוש ברקמת הזהב המסורתית אצל ליאור גריידי; מלאכת ההתחזות והחיקוי האינסופית המהווה מסד קבוע בעבודותיו של תמיר צדוק; הריפרור למוסיקה מזרחית אצל נבט יצחק; הקו השמנמן והקריקטורלי והצבעוניות ה"הומואית" המגחיכים כל אלמנט "מקודש" האופיניים לאריק בוקובזה; הכלות האבודות הסבוכות-לעד בשמלותיהן הלבנות, בשמלותיהן הריקות, מחכות לחתן האמיתי שמבושש להגיע, או מסתגרות בחדרן ונועלות את החדר, בעבודותיהם של ורד ניסים, שי עבאדי, מאירה שמש, דפנה שלום; "הכלה השחורה" המהפנטת של ז'וזף דדון, בגילומה הבלתי נשכח של רונית אלקבץ ז"ל; הגודש הצורני המתפקע עד קבס אצל עידו מיכאלי; ההנגדה החזיתית בין "מורשת רמברנט" האיקונית, הקפואה, לגדילי המרדעת הזזים ונעים אצל אסד עזי; הקשר הסבוך והמפותל שמקיימת מדינת ישראל עם המושג "אפריקה" ביצירתה המתוחכמת של מרב סודאי; יחסי אם- בת ה"מתפוצצים" ביצירתה הצילומית המרתקת של טל שוחט; הדיוקן הנשי, הפנים הנשיות הנתונות תחת משטרי גילוי והצנעה מחמירים, העומדים כמושא לחקירה אינטנסיבית ביצירותיהן של שולה קשת, פטמה אבו רומי, ורד ניסים.
לפתע נגלות כל היצירות הללו כקשורות וכרוכות בביוגרפיה של כהנוב, ברעיונותיה, בחייה הסוערים. יחסיה הלא קלים עם אמה, עליה כתבה מספר מסות מרגשות, המגע שלה עם אפריקה, שהלוא כהנוב תרגמה ופרסמה קובץ סיפורים אפריקניים, חיבתה למסורת היהודית (ראו למשל את תיאורי לילי הסדר הנפלאים שלה בספרה האוטוביוגרפי "סולם יעקב") מאבקיה בפטריארכאליות המצמיתה- העולם החברתי והאישי בו פעלה כמו שולח מחוש ארוך ארוך ונוגע בנקודה הרכה שמרכז הלב שלנו בימינו אלה.
"מבטי שלי, השונה תמיד בכל ביקור ואשר לכן נדחה ומשתהה מביקור לביקור, גורם להשהיית התמונה עצמה וכל זאת על מנת לקדם את ההתפרשות ולסמן שהיא לעולם לא תהיה מושא חסום, הנראה באופן ממצה" כותב הפילוסוף ז'אן לוק מריון. פני השטח של האמנות הישראלית, שהיו שם כל הזמן, מתבהרים. השזירה הטבעית בין אמנים פלסטינים ליהודים כמי ש"עבודת הגבול" הזו כבר מאחוריהם, ניכרת בתערוכה. השקילות סימבולית בין שני מסמנים שהיו חלשים מאוד בתרבות הישראלית, "מזרח" ו"נשיות" מקבלים עתה כוח וניראות בלתי רגילים. הלבנטיניות מצרינה את עצמה כאסתטיקה, והנה מתגלה כי אנו אך חושפים את הידוע.
"הערבית שהיתה שפת אמו של האימאג', של הדימוי, נעשתה לשפתן של הדמויות שנהיו בני אדם, שפתם הטבעית של בני האדם האלה, ומה שחשוב יותר, אולי, שפתה של המחברת" כך כתבה רונית מטלון, הגיבורה הנסתרת של התערוכה הזו, במשפט מעמיק חדור, המזהה את שכבות העומק הנסתרות של האמנות הישראלית. מטלון עצמה קיימה קשרים הדוקים עם עולמות האמנות הפלסטית (היזכרו בשילובה פורץ הדרך של צילומים ב"זה עם הפנים אלינו"), והיתה רגישה מאוד למשמעויות האגורות בויזואליות הנדמית מובנת-מאליה.
כך למשל כתבה מטלון, בהתיחסה לעלילת הכאב המזרחית: "עדיין אי אפשר לצקת אותו (הכוונה לתוכן הטראומה- ק"ע) במילים, במילים המוסכמות של הטראומה המזרחית בשיח הישראלי. מה שיש, מה שנוכח, הוא הדימוי, האימאג', התמונות המבעיתות והמעוררות של חומרי חלום גולמיים וגלישות ונזילות בין מה שהוא מציאות לבין מה שהוא היפרבולה של מציאות פנימית וחיצונית." דומה שדברים אלו גזורים במדויק לתערוכה, ש"חומרי חלום גולמיים" , "גלישות ונזילות", ו"היפרבולה של מציאות חיצונית ופנימית" הם הם אבני היסוד של המודוס הצורני שלה.
אולם המלנכוליה ו"עבודת האבל" אינן כמובן תו ההיכר היחידי של הלבנטיניות ושל התערוכה כאחד. מטלון מטעימה כי: "אני מצביעה על האופציה התרבותית הלבנטינית בתור מקום תרבותי פוליטי שיש בו אפשרות של שמחה ושל זרימה בין תרבותית".
2. שמחה אמרנו?
מי שלא ראה חתונה מרוקאית מימיו
שמענו שמענו
ברוכות קמורות ידייך בתופי הטמטם
שרה בת דודו,
מקצה הכפר ועד קצה הכפר
ערבים ויהודים נבוא.
ראינו ראינו
את חביוניות הערק, את שרשראות היונים הצלויות, את מרבצי התמרים בשבעה
מינים בפתח הבית, את כדי הזיתים הגאים,
ברוכות קמורות ידייך בתופי הטמטם,
שרה בת דודו,
ערבים ויהודים נבוא.
לבנו מתרחב לאט ונפשנו שמחה
אימה
עשר ציפורים רוצות להינתק מקיבורת חזי,
יקיר יקיר נפשי, כמו תמר מסוג בוסקרי
שהוא הסוג המתוק ביותר,
שפתותייך שני תמרים
מסוג בוסקרי שהוא הסוג המתוק ביותר.
אימה
את אור הערב אני נושא כמשא האושר שלא יושר.
אימה
אני מרגיש כמו הארץ נמוכה ממני שתי אמות
יקירתי יקירת נפשי
צוארך כמו אמת יד דקה, כמו אצבע האצבעות
עדויה ברצועות לבי.
עוד יאמרו: מאז חתונתך לא היתה חתונה כחתונתך.
גם אני רוצה סלט פלפל מבושל שמורידים קודם את קליפתו
ומטבלים בעשרה תבלינים, אמא.
גם אני רוצה לחמנית עם ביצה קשה מרודדת בלבזר וקמון
תה תה תה תה תה תה
תה תה תה תה תה תה תה
בטנבול
נק תעיש (שתחיה) אשיח חסן.
תשתה אתי ספל ערק שיח חסן
לא היית צריך להביא את כל התקרובת הזאת
אבו מחמד היקר שלנו.
ואתה המנגן בטנבול,
מה זה היה לך בודד בפינה ואנחנו שמחים במנגינתך.
מי שלא היה בחתונה מרוקאית
מי שלא שמע את סבתא פרחה
מסלסלת את מקמת הערגון באוזני הכלה והחתן
מי שלא ישב על כסתות פוך וכרי אטלס,
מי שלא בצע את הלחם בשתי ידיו
מי שלא חפן בידיו סלט נוזל
וקנח ושטף את פיו ביין ממרקש,
מי שלא נשם את המיית הנעורים של נערותינו,
מי שלא היה בחתונה מרוקאית,
הנה לך כרטיס
בוא הכנס
אל מהומות החזה
שלא המית אף פעם.
3. מילים אישיות לסיום
בדמי ימיהן מתו אימותיי הסימבוליות: ז'קלין כהנוב, רונית אלקבץ, רונית מטלון. החשמל העז שייצרו, האור החם שהפיצו סביבן, ההשראה הזוהרת שהעניקו, כל אלו נעלמו והתפוגגו במחלת הסרטן הארורה.
אני חיה עם דיוקנה של כהנוב מעל שולחן העבודה שלי, פרי עטו של רוני סומק, זה מספר שנים. הספר הראשון שהוצאתי בבית ההוצאה לאור שלי, גמא, היה הרומן האוטוביוגרפי-למחצה של כהנוב, "סולם יעקב" ובחרתי לעטיפתו של ציורו של ליאור גריידי, שאז חזר בדיוק לישראל לאחר שהות בת 20 שנה בארצות הברית. כחלק מארועי ההשקה לספר ביקשתי להתחקות אחר קברה של כהנוב, הקבורה בבית העלמין חולון. לתדהמתי מצאתי את הקבר מוזנח באופן קיצוני. דומה כי איש לא פקד אותו, בשל היותה של כהנוב חשוכת ילדים ונטולת קרובי משפחה מדרגה ראשונה בישראל. לאחר עבודת ניקוי נמרצת עלינו לקברה, קבוצה קטנה של אוהביה ומוקירי זכרה. "אנו ילדייך הסימבוליים" אמרנו לה. מאז הפכה העלייה לקברה מסורת. ב-23 באוקטובר אנו פוקדים את קברה. חלק מן האמנים המשתתפים בתערוכה היו אף הם בקבוצה זו, ובמיוחד ברצוני לציין את שולה קשת, המכהנת גם כמנכלית תנועת אחותי- למען נשים בישראל.
כמעט על כל האמנים המשתתפים בתערוכה כתבתי לא טקסט אחד ולא שניים, ועם חלקם הכרותי האישית אינה בבחינת הכרות כלל אלא היא חברות אינטימית ואמיצה בת עשרות שנים. תערוכה זו מהווה עבורי סוג של ציון דרך וסיכום מהלך בן למעלה מעשור.
אני רוצה להודות מעומק הלב לשרה טוראל הרעיון הנהדר לתערוכה, על הרצון להנכיח מחדש את כהנוב, על עבודת האוצרות היפה והקפדנית שלה, ועל ההזדמנות לצלול שוב אל עולמה של כהנוב, הפעם תחת המנסרה האסתטית. ברצוני לחתום בדבריו היפים של מריון:"התמונה מציגה לאין ערוך הרבה יותר מהמחזה החזותי שלה – הרבה יותר מאשר יכולים המדע של האמנות הציור והמוזיאוגרפיה לצמצם כמעט לכדי מושא מוגמר, היא פוצחת בקריירה של חלל וזמן עבור כל ההתבוננויות שהיא מעוררת. היא חושפת עצמה כסכום כל האפשרויות בכוח של כל מה שכולם ראו רואים ויראו בה."