- בן נולד, אברהם!... שמח־נא; בן זכר!...

אברהם, מוכר הלביבות, שכרע ברך על סף חדרו משעת שקיעת־החמה, התגבר בכל כֹחותיו על התרדמה שנפלה עליו ותרצה להכריעהו. עמוד־השחר התחיל בוקע ועולה מרחוק באֹפק, בקצה הסַרַאי, והתרדמה הכריעתהו כליל. קריאה אחת שנשמעה מבעד לדלת הפתוחה עוררתהו מתרדמתו ותעמידהו על רגליו

- הִכַּנס־נא, אברהם, בן זכר נולד לנו!

כעין מסך־עב החשיך את עיני אברהם. בתחִלה חשכו עיניו ולא ראה לא את הנשים הפטפטניות שצעדו בצל בצעדים אטיים ומדודים ולא את אשתו הגונחת כשהיא סרוחה על מִטתה הדלה והבלה. אפס, במקום צרה ומועקה, באו מרגוע ונחת. חדוה שלא תתואר באֹמר ודברים מִלאה את כל מורשי לבבו, ואם אמנם היה כֻּלו רועד ונרגש – הרי זה מפני שהבין היטב את גֹדל האֹשֶר.

כל הנשים הפטפטניות שבחדר, סבוהו בדבורים ותמטרנה על ראשו מבול אחולים וברכות. אחדות הכו על כתפיו, ואחרות לִטפו את זקנו ואת לחייו.

"קי לה אוֹרה טי סיאה בּוּאינה אִי קלארה! – אברהם"! (בשעה טובה ומוצלחת, אברהם).

"קי בִּיב'ה ב'ייזוֹ איסטי אִיז'וֹ בינדִיג'וֹ"! (עד זקנה ושיבה יהיה הבן המבורך הזה!).

- בחיי אביו ואמו!

- לתורה לחופה, למצוות ולמעשים טובים!

בעֹשֶר וכבוד, אם ירצה השם, אברהם!

האם השוכבת על מטתה־הדלה, הרימה את עיניה לחפש דבר־מה.

- את מחפשת את הפַּשַׁה שלך, שאלה הזקנה שבנשים, הנהו לצדך רבקה, יפה ונחמד הוא הילד כתורתו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו!...

עם חלוף הרגעים קמה גם סערת הרוחות לדממה. שתים, שלֹש כוסות של קפה שנגמעו קמעא קמעא הרגיעו כליל את היושבים, ובעלות השחר התחמקו הנשים אחת אחת, ותלכנה בהמטירן על ראש האיש המון ברכות ואחולים ואזהרות בלי־קץ.

הגבר שנשאר לבדו בחדר, כשמבטו נעוץ בתכשיט הקטן הזה שלא העיז לנגוע בו באצבעותיו בלתי־המהירות, וכשגופו הארוך משתרע על הבריה השנית החלשה, - לא ידע בלתי אם להאנח ולהאנק־דום. הוא החליק פעם ושתים את זקנו בידיו וירגַן:

"האל הטוב ימציא את פרנסתם"!

ככה נולד גבור הספר הזה בקרב יהודי קושטא, בתוך דירה דלה שכל רהיטיה מחצלת־חַלָף, תנור־חֹמֶר, תיבת־עץ אחת מקרש־לבן, שני הָדומים ומִטה־דלה ממולאת סמרטוטים, שעליה נם הילד את שינתו הראשונה.

אולם, במקום הון ועושר בעולם־הזה קרא לו אביו אברהם פרץ, שמונה ימים אחרי לידת בנו, שלֹשה שמות מפורסמים, כֻלם תנ"כיים, שטעם ונִמוק לכל אחד מהם. וכך נקרא שמו בישראל: יוסף־שמואל־אליהו.

יוסף – על שם אביו־זקנו בן שבעים השנה, שחֲמִשים מהן בשלמותן הקדיש לתקון ורקוע פכיהם ומוּלְיָירֵיהם של חבריו; לילות כימים עשה האיש הזה כשהוא כורע על ברכיו תחת כִּפת־השמים על פרשת הדרכים ברובע היהודים החביב עליו כ"כ.

שמואל – על שם דודו הידוע, חכם שמואל אלמוזִינוֹ, בעל החנות שעל־יד ביהכנ"ס [בית הכנסת] של הקטאלנים. דוד זה שהיה חציו סופר־סת"ם, וחציו סוחר, ושהתעסק גם במסחר טליתות ותפִלין, לולבים ואתרוגים – היה מקדיש את לילותיו לקריאת הזוהר־הקדוש ולעיון בחכמת־הנסתר. תוצאות לִמוּד זה היו מתגשמות ביום בשמות־הקֹדש, בקמיעות וגם ברפואות המרפאות כל חולי וכל מַדְוֶה שמהם סובלת האנושיות־הדוויה. הוא היה משׁביע את הרוחות והשדים ולוחש לחשים לנכפים.

והשם השלישי שנקרא הילד בבואו לעולם־הזה, נִתן לו בחסד אמו רבקה וברחמיה, שרצתה להעמיד את בנה־בכורה, תחת הגנתו וחסותו של הנביא העממי ביותר שבין הנביאים, הנעים והנורא גם יחד – אליהו־התשבי, שעַם ישראל מקוה לחזרתו בתור מבשר־הגאולה.

 

פרבר בַּלַאט, ערש לידתו של יוסף־שמואל־אליהו פרץ, העומד בקצה קרן־הזהב, הוא אחד הפרברים המטונפים ביותר שבקושטא הבירה. רוב תושביו הם יהודים, כמו שתושבי "פַנַאר" הם יוָנים, תושבי "אֶיוּבּ" תורקים ותושבי "ייני מחאלה" ארמנים. אלפי יהודים, צאצאי גולי־ספרד שגורשו ממנה ארבע מאות שנה לפני כך – חיים בפרבר זה ומתנוְנים בו כעלים־נובלים. רובע זה בנוי בחצי גֹרן־עגולה ויורד בשפוע עד לשון־הים. היהודים האמידים הם החנוָנים בשוק, הפקידים ורופאי הפרבר – מושלים בכִפה בקצהו העליון, וקצת יותר למטה מהם, במורד הרובע עד הים – מתחיל פרבר בלאט האמתי, בחֹרבותיו המטונפות ובסמטאותיו המלאות בקיץ ובחֹרף טיט ורפש צחנה ובָּאַשָׁה, שאין כמוה לרוע גם ברחובות המלוכלכים ביותר שבגיטו המזרחי. אויר הפרבר הזה, למרות שכנותו עם הים, הוא מֻרעל ומעופש מריחות־הצחנה הנודפים מהצלי, מהביצים הנרקבות, מהדגים הסרוחים והמבאישים. המון עַם־רב סואן וסוער גר בתחתית שְׁאול זו.

יהודי מ"בלאט" כי יתעשר, ותעב את הסמטאות הסואנות והרועשות הללו, והלך לקבוע את מושבו ב"פֶּירַה" או ב"גַלַאטָה", ובא היהודי־המך שירד מנכסיו, תחתיו. פרבר בלאט, אחרי שַׁמְשוֹ מקלט ומחסה ליהודי בימי עניו ומרודיו הקשים ביותר – יוכל איפוא להקרא, בימינו, בשם: פונדק־עראי של אי־הסבלנים, מפלט ומחסה לנגועי־הגורל ומנוצחי־החיים.

 

אברהם פרץ היה יכול לחשוב את עצמו, ובצדק, כאחד מתושביו הקדמונים של פרבר "בלאט", מזה שנים ויובלות. הוא היה אחד מאלה שההצלחה לא האירה להם פנים אף פעם, והשעה לא שִׂחקה להם מעולם. אחד מאבותיו בנה אמנם בפרבר זה בית־כנסת, הקיים עדיין עד היום הזה, למרות היותו עזוב ומוזנח יותר מאחרים פחות הרוסים ממנו.

בבֹקר בבקר ימכֹר אברהם בשוק צפיחיות־בדבש, ובפנות היום לערוב יתחיל למכור ביצים שלוקות או דגים־מלוחים, הכל לפי הזמן והעונה.

בהיותו כבן עשרים שנה נשא לו לאשה עלמה אחת זריזה ואמיצת־לב בת אחד מבני־מלאכתו, שבה בחר לו עקב המלאכה, מלאכת התפירה, שממנה השׂתכרה לחם חֻקה. היא תפרה שקים לאחד העָמִילים היהודים, והלז שלם לה חלף עבודתה זו תשע־עשרה אגורות לכל אלף שק.

זה כשלֹש שנים גרים הם על שפת קרן־הזהב, בחדר קטן שבאחד המלונים הידועים הפזורים וזרועים זעיר פה זעיר שם בקצה הגיטו. מי שראה פעם את הצריפים האלה העשויים מקרש־צבוע כאלו תלויים הם על קורות־עץ, כבקתות על אגמי־מים – לא יוכל לשכחם כל ימיו. מסדרון רב־זויות שהעשב יִרִקְרֵק אותן – עובר לארך החדרים האלה, אשר קיץ וחרף הם מקושטים בקולב־המובלט שעל גבי הבית, חלוקות בעלי שרוולים מופשלים, מכנַסים "זוּאַבים" ואַבְרָקִינִים בשלל־צבעים, הדומים לכיסים־נפוחים כשהרוח נושבת בהם; מעילים, סָגוֹסִים, מלבושים וכלים ממקורות שונים, מפִנות שונות ובעלי צבעים שונים – כל זה נותן לבנינים האלה צורה של יריד סחבות וסמרטוטים תחת כפת־השמים, או של אַרְבָּא־ענקית שנזרקה על חוף־הים.

בתוך הבתים־המשותפים האלה – כל פעולות־החיים נעשות בפרהסיה ולעין השכנים העוברים ושבים. זוהי קרית הזכוכית שהיתה חלומם של הפילוסופים: הכביסה, הבישול והרחצה – נעשים כבתוך משפחה אחת, לעין־כל ובידיעת הכל. כאן – מעמיד הנגר את מפסליתו ומחרטתו, שם – פורש החובל את רשתותיו. ותערובת זו של גברים נשים וילדים העסוקים יחד בעבודתם – מביאה כמעט תמיד לידי מהלומות, מכות והצלפות־שוט הרבה יותר מאשר חליפת דברי־נֹעם ומחמאות. נדמה, שחצר זו שבה נשמעות תמיד קללות־הנשים ובכיות התינוקות – נמצאת תמיד במצב של תסיסה ורתיחה בלתי־פוסקות. הקטטה המתפרצת כמעט תמיד בפתאֹמיות, ממש כרעם ביום בהיר. אז תצטֹפֵף כל המשפחה להתערב בדבר: זקנים וצעירים עומדים כבמחנות אויבים זה לעֻמת זה, ואחרי תום המערכה, פונה איש איש לאהלו. פצעים אמנם אין; ישנן לכל היותר אילו שריטות שצריך לחבוש ואילו תפיחות שצריך לשפשף. היהודי המזרחי מתרחק כמטחוי־קשת מכל נשק המסַבֵּב את המוֶת, וע"י כך הוא מוכיח את חכמתו הקדומה.

ביום הולדת בן־אחיו – עברה שמחת חכם שמואל כל גבול. האלהים יסרהו בשלֹש בנות מבלי לתת לו את ההזדמנות להרגיש את האֹשר הנגרם ע"י בן־זכר. איש חשוך בנים־זכרים ששמו יזכר רק ע"י בנותיו – הרי זה נחשב כביש־גדא. רק הבן־הזכר הוא בא־כֹח הגזע משום שהוא הוא המתוך בין כֹחות־השמים ובין הנעדרים המתיצבים אחרי אריכות ימים ושנים לפני כסא־כבודו של השופט העליון. הבן הוא ה"קדיש" של האב, ולמות מבלי "קדיש" הרי זה לא רק פורעניות ופֶּגע אלא עונש ומוסר־אלוהָ.

הלבלר־הזקן טִפל בַּחפץ־הפעוט הזה בכל כך השגחה ודאגה כאלו היה הוא יוצרו. מכאן ואילך יכול הוא להמתין בבטחה ובשלוָה לפרידתו מחיי העולם־הזה המלאים פורענויות ופגעים הרבה יותר משמחות וגיל, הנה כי־כן ביום השמיני ללידת הילד, אחרי המילה שעל ידה נכנס בן אחיו לבריתו של אברהם אבינו – לקח הזקן את העולל בין זרועותיו החזקות ויקרא:

- בעזרת השם נגדלהו ונחנכהו בתור יהודי טוב ונאמן לאלהיו, חכם וחסיד...! – רבקה – הוסיף לאמר בגיל ודיצה, - הילד הזה הוא בני כמו שהוא בנך.

- יהי רצון מלפני אלהי השמים שאליהו הנביא יגן עליו טרם כל מכל מרעין־בישין ושלא תשלֹט בו עין־הרע – גמגמה האם באנחה. רֹב טובה השפיע עלינו אל־שדי בהעניקו אותו לנו, ושבעתים הגדיל את חסדו האחרון מן הראשון בהעניקו לרך־הנולד אב שני. ואיזה אב! חכם וחסיד!

מבלי יכֹלת לטפל מיד בחִנוּך בנו־המאומץ – השתדל הדוד שמואל לזקק ולזכך את גופו ונשמתו של מי שעתיד להיות קדוש – ע"י תפִלות ולחשים ליוצר כל הברואים. ואחרי שתלה בצוַאר הילד קמיע כתוב בעצם־ידו, הדביק למראשותי היולדת קלף מלא רמזים־טמירים לחשים וסודות, השבעות וחרמות, נדויים ושַׁמּתוֹת, נגד לילית וגוּנְדָא דִילָה ונגד הרוחות הרעות והשדים והמזיקין, ועינא בישא שיעיזו לרחף מעל ליולדת והבן־הנולד. אח"כ יצא הזקן את הבית בתחבו, מתוך המיה והתרגשות, בידי האב המאושר מטבע בת ארבעה פרנקים.

א"כ [אם כן] איפוא עפ"י צו שנחתם במועצה־פרטית, העמיד הלבלר את עצמו מהיום ההוא והלאה, בתור אב־רוחני ומדריך־מוסרי לאותו יצור שהיה עתיד להחזיר למשפחת אלמוזינו ופרץ את זֹהרה ותפארתה מימי־קדם. אמנם, בשנים הראשונות לחיי הילד, דאג האב־הרוחני רק מעט לחִנוכו, כי סמך על עקרוני אביו ואמו. רבקה לא היתה, הודות לאל, מאותן היהודיות המזניחות את מצוות־ה' ומתיחסות באדישות למסורת ישראל סבא. את הבשר הנחוץ לה קנתה תמיד מאטליזו של הקצב־היהודי, מאכלי בשר וחלב לא טִמאו מעולם את פיה, ואת כלי שניהם לא ערבבה אף פעם. ולא היא בודאי שתגלה את שערותיה, או תרים את עיניה להסתכל בגבר אחר חוץ מבעלה. ונוסף על כל אלה שָמוֹר שָמרה רבקה את השבת כהלכתה לכל דקדוקיה ולכל פרטיה. מדי שבת בְשַבָּתוֹ תלבש רבקה את שמלתה־הירוקה ותתעטף בפרוות שֵׂער־השועל, שנשארה לה עדיין מימי ארושיה. היא נזהרת הרבה מנגוֹע באש ביום השבת, ושום מלאכה לא נעשתה בביתה ביום־הקדוש הזה, ואפילו את מאכליה לא בִשלה מעולם ביום השביעי.

גם אברהם, שהיה סמל היהודי הטוב הנברא בצלם אלהים, התפלל את תפלותיו היום־יומיות כדת וכהלכה כשהוא מתעטף בטלית שכֻּלה תכלת, ועל ידיו ועל ראשו מונחים תפליו. את פאותיו לא השחית מעולם ותער לא עלה אף פעם על זקנו העבה והפרוע; את מגבעת אביו ואת גלימתו שירש מאבותיו לא הזניח בכדי לחבוש תחתיהם כֹּבע אֵרֹפִּי או מכנסים קצרות, כדרכי הפְרַנקים או היהודים המחקים אותם כקופים.

 

בתור בן להורים עניים דלי־בשר ומחוסרי־דם, היה גם הילד הנולד מחוסר חלב ודם, ועל גופו הרזה והצנום היה ראש עבה. אך, למרות חולשתו הוא רצה לחיות. רק לעתים רחוקות שתה חלב, וכל חולי ומַדְוֶה התוקפים בכלל את בני־העניים – באו כחֶתֶף גם על היצור הרפה והחלש הזה. באֹרח־פלא ממש גדל הילד ויתחיל להראות סמני פקחות וערניות, שהפליאו את האם, וחִזקו יום יום את אמונתו של לוחש־הלחשים הזקן – בנבואותיו לעתידות הילד.

במשך כל ימי ילדותו הבדילה בן הילד ובין שאר בני האדם מחיצה־עבה שעליה הגינו שני מלאכי־זעם: החטא והמוַת. חטא ומות, אלה הם הדברים שהבעיתו תמיד את הילד! מעשים־טובים רצויים בעיני אלהים הרי זה מה שמתרחש מעבר למחיצה מזה, סכנה ואבדון – מעבר למחיצה מזה.

קרוב למעון, בתוך חנות־שכורה שנועדה לכך, ישבו כעשרים תינוקות וימלמלו תפלות בשפת־עֵבֶר תחת אימת רצועת מלמד שתום־עין. ע"פי עצותיו התכופות של הדוד שהשתוקק לראות בעיניו, בהקדם האפשרי, את גאות־חיו ותקוַת־שנותיו ספוג תורת־אמת מורשת־אבות – הובילה רבקה את פרי־בטנה לחדר זה, בטרם הגיע הילד לשנתו החמישית. בישיבה או בכריעה על מחצלת־בלה שמע יוסף את לקחי תורת מלמדו המסכן שתום־העין שהדריך את עַמו במקל־חובלים שהצליף בכל מקום שבו נגע.